פתיחת קליניקה בתל אביב

אני שמחה להודיע על פתיחת קליניקה בתל אביב (בנוסף לקליניקה בביתי בנווה אילן).

אקבל מטופלים, מונחים, מתאמנים לפגישות / שיחות אחד- על- אחד, ואולי מידי פעם לסדנאות קבוצתיות קצרות, בהתאם לביקוש.
לנוחיותכם, יש אפשרות לקיים את הפגישות בקליניקה באזור דיזינגוף סנטר או בקליניקה באזור רמת החייל.
הכלים העיקריים איתם אני עובדת, בדרך כלל בשילוב של כולם, הם: 

NLP ודמיון מודרך
Master Practitioner

שיטה שעובדת עם התת-מודע ויעילה ביותר בשחרור מחסומים רגשיים והתנהגותיים, כולל פחדים, טראומות וכד’, שינוי אמונות והשגת מטרות בכל תחום בחיים. השיטה, המשלבת דמיון מודרך, ממוקדת מטרה ובדרך כלל מוגבלת לסדרת מפגשים, עד להשגת המטרה. המפגשים כוללים מגוון רחב של תרגילים מנטליים מונחים, חלקם במצב של הרפייה.

שיטת סדונה
מאמנת

שיטה הנקראת גם “אמנות השחרור”, מלמדת איך לשחרר רגשות מגבילים, אמונות מגבילות, וכד’. השיטה מלמדת אותנו לעשות הפרדה בין ה”אני” האמיתי לבין מה שאני מרגיש/חושב/מאמין/ וכד’. איך להפסיק להיות שבוי של ה”אגו” או המיינד או הסיפור שלי. השיטה מורכבת ממספר טכניקות של שחרור ומתאימה לכל בעיה / מטרה ובכלל לשדרוג רגשי ורוחני אמיתי בכל תחומי החיים: אישי, זוגי, מקצועי, בריאותי וכד’.
ייתכן ואפתח בקרוב קבוצה להכרות עם השיטה ולימוד עקרונותיה.

 הנחייה אישית
מנחה סדנאות לצמיחה אישית  (www.itsmychoice.org)

לסדנאות קבוצתיות יש עוצמה ויתרונות מובנים שאי אפשר לייצר בשיחות אחד – על – אחד. יחד עם זאת ישנם אנשים שנרתעים מעבודה בקבוצה או כאלו שמעוניינים להמשיך את עבודתם באופן אישי לאחר השתתפות בסדנא. “אדלר” זה לא רק להורים. בפגישות אישיות איתי אני משתמשת בכל הכלים, הידע והניסיון שרכשתי במשך כמעט 20 שנה בסדנאות ובלימודים בגישה של הפסיכולוגייה האדלריינית על מנת לעזור לאנשים להבין את עצמם ואחרים טוב יותר, ולפתור קונפליקטים בין-אישיים.

למידע נוסף ולקביעת פגישה אתם מוזמנים להתקשר אלי: 054-2100858

איך להרגיש טוב לגבי משהו רע שקרה בעבר

לאחרונה יצא לי לדבר על הנושא עם מטופלת שלי. לפני שאספר מה אמרתי לה אני רוצה להדגיש שהתשובה שלי מתאימה לבחורה הספציפית הזו. לא כל אחד נמצא באותו מקום ולא לכל אחד מתאימה אותה תשובה. ייתכן שלמישהו אחר הייתי עונה תשובה קצת אחרת.

לאותה בחורה אמרתי ככה: כל הכוח והעוצמה שלך נמצאים כאן ועכשיו. מה שאת מרגישה כרגע קשור פחות למה שקרה בעבר והרבה יותר למה שאת בוחרת להתמקד בו עכשיו. ברגע שמודעים ליכולת לבחור במה אני רוצה להתמקד, ולכל אחד יש את היכולת הזו, שום דבר שקרה בעבר לא צריך להשפיע על איך אני מרגישה עכשיו.

יש לי את האפשרות לבחור להתמקד בעבר בהווה או בעתיד, במשהו טוב שקרה או במשהו רע.

ויש עוד משהו חיובי ומועיל שאפשר לעשות עם משהו רע שקרה לי, והוא לשאול את עצמי:

- מה קרה?
- איך אני מרגישה כלפי מה שקרה?
- איך מה שקרה גרם לי להיות יותר מודעת למה אני רוצה?
כשעונים על שלושת השאלות מקבלים תמונת מצב או מעין ציר של איפה אני עכשיו (מרגישה רע) ואיפה אני רוצה להיות. ציר זה הוא מפת הדרכי שלי, המגדלור שלי. עכשיו אני יודעת בצורה ברורה יותר לאן פני מופנות. לזה קוראים בתחום חוק המשיכה – “סגירת הפער הרגשי” Closing the Emotional Gap

מה לעשות כשרוצים להרגיש יותר טוב כלפי מישהו

לפעמים אנחנו מאד כועסים על מישהו, מאוכזבים, פגועים וכד’. הבעיה היא שכאשר אנחנו חושבים מחשבות שליליות, אנחנו מזמנים עוד ועוד מחשבות שליליות, שמעוררות רגשות שליליים כלפי אותו אדם וכלפי עצמנו (למרות שאולי נדמה לנו שאנחנו מלאכים בהקשר של אותו אדם).

בשנה האחרונה אני לומדת בצורה אינטנסיבית למדי את מה שנקרא “חוק המשיכה”. אכתוב על זה עוד בהמשך אבל בינתיים אומר רק שהכל קשור לאנרגיות, ויברציות, תדרים וכד’. יש הסברים מדעיים (פיסיקת קוונטים) ויש הסברים פסיכולוגיסטיים ויש כמובן אספקטים רוחניים יותר. וזה לא כל כך משנה מאיזה כיוון מסתכלים על זה או מתחברים לזה, מה שחשוב הוא איך זה משפיע על החיים שלנו באופן ישיר ומיידי.

הנה דוגמה קטנה שקשורה ב”אנרגיות” שלנו כלפי אדם שיש לנו איתו יחסים טעונים שהיינו רוצים לשפר. זהו תרגיל אנרגטי קטן אבל חכם כשרוצים לשפר הרגשה כלפי מישהו, למשל בן/בת זוג או ילד כאשר היחסים מתוחים, או מישהו בעבודה שאנחנו מאד כועסים עליו.

כאשר אנחנו כועסים על מישהו אנחנו מסתכלים עליו עם זכוכית מגדלת או ב ZOOM IN. ומחטטים בהתנהגות שלו או במילים שלו כדי למצוא עוד ועוד הוכחות שאנחנו צודקים בכעס שלנו כלפיו.

תחשבו רגע על מישהו שיש לכם כלפיו רגש שלילי כלשהו ותנו ציון למידת הכעס/טינה/פגיעה כאשר 1 זה לא כועס בכלל ו- 10 זה כועס/פגוע מאד! זכרו את הציון שנתתם.

בתרגיל זה אנחנו מרחיקים את המבט שלנו כמו ב ZOOM OUT. מסתכלים עליו כאילו מרחוק, ומדמיינים שאנחנו אומרים לאותו אדם את המשפטים הבאים:

- היית אדם נפלא ביום שנולדת
- מישהו שאני אוהב – אוהב אותך מאד
- אני יודע שיש לך תכונות נהדרות
- בזכותך אני לומד דברים חדשים על עצמי
- אני מצפה שתהיה לנו מערכת יחסים נהדרת בעתיד
- אני לא חושב שאתה חייב להבין אותי עד הסוף כדי שארגיש טוב כלפי עצמי
- הציפיות שלך ממני אינן קשורות אלי
- אני באמת רוצה שיהיו לך חיים נהדרים

וכו’…..

עכשיו תמדדו שוב את רמת הכעס/פגיעה כלפי אותו אדם. ואת ההרגשה הכללית שלכם. נכון שהציון עלה?

נכון שאתם מרגישים יותר טוב?

הזדהות עם זהות…

מהי זהות? כל דבר שאני מאמינה שהוא אני: דעה, נקודת מבט, מערכת אמונות, תפקיד (למשל אמא) וכד’

כשהייתי בריטריט בסדונה עשינו תרגיל בזוגות שבו שאלנו את בן/בת זוגנו את סדרת השאלות הבאות?

1. מהו זכרון אחד מהעבר (עבר יכול להיות עד לפני שניה) שנבנה למקור של זהות?
2. האם תוכלי לקדם בברכה (להזמין) את אותו זכרון-הזדהות, כמיטב יכולתך?
3. האם זה מרגיש שזה בא מרצון לשנות, רצון באישור, רצון בבטחון, רצון בנפרדות או רצון באיחוד (שאלות סדונה סטנדרטיות)?
4. האם תוכלי לשחחר, לוותר על הרצון ב_______ (תשובה משאלה 3)
5. האם תוכלי לוותר על ההזדהות עם אותו זכרון שוב?
6. האם תוכלי לנוח כמי שאינה זקוקה לזכרון-הזדהות כדי להיות?

וכמובן שבאנגלית זה נשמע יותר טוב אז:

?Could you rest as that which needs no memory-identity to be

כשעושים את התרגיל הזה עשרות פעמים ברצף, משחררים בסופו של דבר את כל הדברים איתם אנו מזדהים ומרגישים תחושה עילאית של חופש אמיתי. אגב – כשאני משחררת זהות זה לא אומר שאני כבר לא מחזיקה בדעה מסויימת או שאני מוחקת זכרון ילדות מסויים, אבל אני משחררת את הצורך שלי להזדהות טוטלית עם אותה דעה או אותו זכרון. אני פשוט מבינה שזה לא אני. זו דעה שיש לי או זה משהו שקרה לי בעבר, אבל זה לא אני. אני זה מי שמעבר לכל הדברים האלו, ואין לי בעצם צורך אמיתי להזדהות איתם.

מידי פעם אני נפגשת במישהו שמאד מזדהה, מאד מחובר לסיפור שלו. וזה יכול להיות מישהו מאד אינטלגנטי ואפילו מודע, ואני מיד מזהה את ההזדהות, את ה attachement שלו לסיפור. ובדרך כלל גם לשאלה “למה”?  היום אני בן 50 וכשהייתי ילד אמא שלי דחתה אותי, ועד היום …… ואני לא מבין למה כל כך קשה לי לסלוח / לבטוח, וכד’.

אז אם זה מטופל שלי – מיד אני מתנפלת עליו עם התרגיל הזה מסדונה, אבל לפעמים אני לא בתפקיד מטפלת וזה לא מתאים לקפוץ ולהציל….

אז הנה אני משתפת את כל עולם (או יותר נכון את 2 האנשים שקוראים את הבלוג הזה) לגבי השאלות החכמות האלו.

מי האויב שלי?

אתמול השתתפתי בסדנה קצרה ונחמדה שהתקיימה בחיק הטבע. נושא הסדנה היה “מי האויב שלי?” והיא הונחתה על ידי 2 מורים לבודהיזם. כפי שנאמר לנו בתחילת הסדנה – המטרה היתה לא לתת לנו תשובות ופתרונות אלא בעיקר להציף שאלות ולתת לנו מעט זמן לעבד את מה שעולה.

בתור אחת שאוהבת ללמוד ואוהבת שהלמידה היא אינטנסיבית, רצוי עם אפקט של הדף שמעיף אותי לקיר וגורם לי להגיד “וואאאאווווו !!!” אני חייבת לומר שהחוויה הזו היתה מאד מעניינת ושונה עבורי. בחלק הראשון אפילו קצת השתעממתי ובאמצע קפצתי כמובן עם פיסה של “פתרון”, אבל המנחים אמרו לי בעדינות – לאט לאט. אנחנו עוד לא שם.

אז דיברנו על אוייבים חיצויים – את מי אנחנו מגדירים כאויב ומי מגדיר אותנו כאויב, ולמה? ואז דיברנו על אויבים פנימיים ומה מאפיין את מערכת היחסים שלי עם אותו אויב פנימי.

ובסוף דיברנו על מה אפשר לעשות, מהן דרכי הפעולה האפשריים, ושוב, ללא הנחייה חד משמעית לגבי הפתרון (אבל עם רמיזה עדינה). האם אני נלחמת באויב הפנימי שלי? האם מלחמה היא הדרך? או שאני מנהלת איתו דיאלוג ומנסה להגיע לסוד של הסכם או גישור, או האם אני מנסה להשתיק אותו, או לבנות משהו אחר במקומו?

כשהזמינו כל אחד מאיתנו לחשוב מי האויב הפנימי שלו היה לי ברור שהאויב הפנימי שלי היום הוא ההשתוקקות והפחד שלא יהיה לי. אלו 2 צדדים של אותו מטבע. ולמרות שהפחד מרגיש יותר חזק וקולני, למרות שנראה לי שמולו אני מתמודדות ביום יום, אני חושבת ויודעת שהאויב האמיתי הוא ההשתוקקות. כי אם לא הייתי משתוקקת לא הייתי פוחדת שלא יהיה לי. ואני גם מאמינה שההתעסקות עם ההשתוקקות ועם הפחד יוצרים בתוכי התכווצות שלא מאפשרת לי לפעול בחופשיות על מנת להשיג את המטרות שלי ולא מאפשרת לי לקבל את השפע שהייקום מוכן לשלוח דרכי.

אז שוב לא נמצאתי כלום, הבודהיזם מדבר על זה כבר אלפי שנים. הזו ה attachement שגורם לנו כל כך הרבה סבל.

אז יצאתי מהפיקניק הרוחני הזה עם השאלה: איך עלי לנהוג עם האוייב הזה? האם מלחמה זו הדרך? (זו לא הדרך שלי) האם להתידד, האם לשחרר? (אני משחררת והוא כל הזמן חוזר, אז מה אני לא משחררת?).

ותודה למאיה שהזמינה אותי למפגש העדין הזה.

הייל דווסקין מדבר על פחד

הייל דווסקין - שיטת סדונה

לסטר לוינסון על אושר ועל לרצות

הבטחתי ציטוט ותרגום מתוך הקלטות (כנראה נדירות) של לסטר לוינסון – ממציא שיטת סדונה. אז הנה משהו קצר על אושר ועל לרצות:

“אושר הוא לא האדם או הדבר ש”גורמים לכם להיות מאושרים” אלא ההשקטה של המוח, של החשיבה. השקטה של הרצון לאדם או הדבר, מה שמאפשר לכם  פשוט להיות נוכחים. כאשר המוח שלכם ממוקד בדברים שם בחוץ, אתם לא נוכחים, אתם עסוקים בדברים חיצוניים.

המפתח הוא להבין בדיוק את הנקודה הזו, שהאושר שלכם הוא ההשקטה של המיינד. כאשר רואים את זה, אפשר לעשות את זה ישירות, אפשר לשחרר את המחשבות מבלי להשיג את האדם או הדבר ומיד – אתה מאושר.

הדבר העיקרי הוא תנועה לקראת האושר שהוא בתוכך, ולא בדברים חיצוניים. בדרך זו ניתן להשיג אושר מתמשך.

צריך להבין את זה לבד, וכאשר מבינים (חווים) זאת, האושר נעשה קבוע כי אז אתה מחפש אותו איפה שהוא נמצא ואתה מפסיק לחפש אותו איפה שהוא לא נמצא. אין אושר אצל אנשים או דברים, אושר הוא המצב הבסיסי שלנו, עצם קיומנו. כאשר אנחנו פשוט נמצאים (BEING), אנחנו מאושרים ללא קץ.

על מנת להיות יישויות נצחיות אסור שיהיו לנו רצונות. מכיוון שכל רצון הוא מיגבלה שאנו שמים על עצמנו. אם אנחנו חושבים שאנחנו רוצים משהו, אנחנו חושבים על עצמנו כעל יצורים שחסר להם, מוגבלים. אם אתם חיים את החיים בידיעה שאתם לא זקוקים לשום דבר, כל הגישה שלכם משתנה.”

* * * * *

חברים – אני “מתנצלת” אם כל זה נשמע נורא זן – רוחניקי – מתייפיף. אני לא אמורה להתנצל אבל אני כאילו מתנצלת כי אני יודעת שאם הייתי קוראת את הדברים האלו אפילו לפני שנתיים הייתי מגלגלת עיניים ואומרת “טוב טוב, תעשו לי טובה, אני לא הולכת לגור במערה ולוותר על כל הרכוש שלי והשאיפות שלי….” וכו’.

אז גם היום אין לי כוונות ללכת לגור במערה (מפחדת מעכבישים) והיום אני מבינה את הדברים אחרת, ומהמקום שבו אני חיה, בדיוק כמו כל אחד מכם. היום אני מבינה שאין צורך לעשות מהפכות בחיים וללכת לגור במזנר בודהיסטי, ושזה לא שחור או לבן – חיי המערב ורכוש ואומללות או חיי רוח ואושר ללא כלום.

יש הרבה מאד בחוכמות האלו, שחלקן הגיעו מהמזרח וחלקן מאנשים מוארים מהמערב (ישו למשל),שאם מבינים אותם אפשר ליישם אותם כאן ועכשיו בחיים שלנו, ביום יום שלנו. ולהגיע להישגים מופלאים של בריאות פיזית ונפשית, אנרגיות יצירתיות, שלווה נפשית… מה שלסטר לוינסון קורא “אושר”. מה שאנחנו קוראים אושר. אפשר גם להתחיל מאיפה שאנחנו היום ולשפר. לא צריך לזרוק את הכל לפח ולהתחיל מחדש!

אז בשיחה שציטטתי למעלה לסטר מדבר על משהו שאני עובדת עליו כבר די הרבה זמן וזה איך להשיג דברים מבלי “לרצות” אותם, מבלי לגרום לתת מודע שלי (או ליקום, אם מתחשבים בחוק המשיכה) לחשוב שאני מוגבלת, שחסר לי משהו. כי אני מאמינה שאם זו האמונה התת מודעת שלי (שחסר לי, שאני מוגבלת) אז זה מה שאמשיך לקבל, זה מה שיונצח בחיי.

והפתרון הוא לא לשכב במיטה כל היום ולא לרצות כלום, ולכן לא לעשות כלום. הפתרון הוא להציב מטרה, להגיד אני הולכת לעשות X (להשיג עבודה, להקים בלוג, לרזות, וכו’), לעשות עבודה של הצפת האמונות המגבילות שלי סביב הנושא ושחרורן, ואז להתחיל לעשות. ואז החיים שלי מתנהלים מתוך תחושה של עשייה ושל שלווה ובטחון ולא מתוך פחד ותסכול . ואת זה אני אומרת לא בתיאוריה אלא מניסיון אישי.

ושוב, אין כמו שיטת סדונה לעזור לנו לעשות בדיוק את זה.

לסטר לוינסון – ממציא שיטת סדונה

לסטר לוינסון היה יהודי יקר שבשנת 1952, בגיל 42, מצא את עצמו למרות “הצלחה” חיצונית, במצב נפשי של אומללות ובמצב פיזי קשה מאד. הוא היה עד כדי כך חולה, שלאחר התקף לב שני, ועוד רשימה מכובדת של מחלות, רופאיו הרימו ידיים ושלחו אותו הביתה למות.

אבל לסטר היה איש שאהב אתגרים, אז במקום להרים ידיים הוא החליט לחזור למעבדה עם עצמו ולמצוא כמה תשובות. בשל נחישותו ויכולת הריכוז שלו הוא הצליח לחדור מבעד למוחו המודע כדי למצוא את מה שחיפש. ושם הוא מצא את הכלי האולטימטיבי לצמיחה אישית – דרך לשחרר את כל המיגבלות הפינמיות שלו. הוא כל כך התלהב מהתגלית שלו שהוא תירגל אותה באופן אינטנסיבי במשך שלושה חודשים. בסוף שלושת החודשים הגוף שלו הבריא לגמרי והוא נכנס למצב של שלווה מוחלטת שלא עזבה אותו עד יום מותו ב 1994.

מה שלסטר גילה בעצמו הוא שכולנו יצורים בלתי מוגבלים. אנחנו מוגבלים אך ורק על ידי תפיסות המוגבלות שאנו אוחזים בהן במוחנו. אך מכיוון שתפיסות אלו אינן נכונות, אינן האמת, אפשר לשחרר אותן בקלות. ההתנסות שלו הובילה אותו להבנה שהוא יכול לא רק ללמד את עצמו, אלא גם ללמד אחרים, וכך התחיל לעבוד עם אנשים בקבוצות קטנות ואחד על אחד. מתוך חיפוש אחר שפה מתאימה לתאר את מה שחווה הוא התחיל לחפש במקורות אחרים, ראשית בתנך ובברית החשה ולאחר מכן בספרים מהזמרח ומהמערב.

ב 1973, בין היתר מתוך התנגדותו להפוך לגורו,  לסטר הבין שיש צורך לארגן את ההוראה שלו לתוך שיטה מסודרת על מנת שגם אחרים יוכלו ללמד אותה. וכך נסללה הדרך להפוך טכניקות עוצמתיות של צמיחה אישית לשיטה של לימוד עצמי, שהיום נקראת שיטת סדונה.

כמה וכמה מתלמידיו של לסטר מלמדים היום את שיטת סדונה, או את שיטת השיחרור, אבל ה”יורש” הרשמי וזה שהמשיך לנהל את הארגון שהקים לסטר הוא הייל דווסקין, שמלמד בעיר סדונה שבאריזונה, ארה”ב, ואצלו אני למדתי.

לאחרונה שמעתי מספר הקלטות ישנות מתוך קבוצות שלסטר לימד. בפוסט הבא אביא תמצית מתורגמת של דבריו….

לשנות מחשבות או לשנות רגשות?

בפוסט הקודם דיברתי על “הסוד” והעליתי כמה נקודות ביקורת כלפיו, למרות הכבוד המגיע לו. ומגיע. בסוף הפוסט דיברתי על הקושי בכל הנוגע לשינוי מחשבות. עכשיו אני רוצה לדבר על למה יותר נכון ויותר קל לשנות רגשות ועל ידי כך לשנות מחשבות.

יש את הדיון הנצחי הזה של מה בא קודם – מחשבה או רגש? מה גורם למה? מודה שבמשך שנים הייתי בטוחה שמחשבה יוצרת רגש, ואני לא אומרת היום שלא. יש הרבה מאד מקרים שבהם אנו מפרשים את המציאות (מחשבה) ומיד מרגישים רגש כזה או אחר בהתאם לפירוש הסובייקטיבי שלנו.

אבל יש גם מצב שבו אני מרגישה משהו (נגיד עצבנות) ומיד מתחילה להלביש על הרגש מחשבות כדי להצדיק או להסביר אותו. ובדרך כלל אנחנו צריכים כמה וכמה מחשבות כאלו, ואז עוד כמה כדי להסביר ולהצדיק את המחשבות הקודמות וכו’. ובכלל יכול להיות שאני עצבנית כי אני רעבה או עייפה. אבל אמצא אלף ואחת סיבות (מחשבות) למה לכעוס על הילדים ועל גברים באשר הם, ועל השכנים ועל הממשלה ועל סאדאם חוסיין….

אבל אם אדע לעשות משהו אחר עם הרגש ברגע שהוא עולה: לשחרר אותו, לוותר עליו, וכד’. אחסוך מעצמי את כל אלף ואחת המחשבות השליליות הקשורות לרגש, שלא לדבר על רגשות נוספים (בני דודים של הרגש המקורי) וכל ההתנהגויות ההרסניות שגם כן מלוות אותו.

איך עושים את זה? קבלו את…. שיטת סדונה!! מחיאות כפיים סוערות. (למען ההגינות אין פה המצאה חדשה, החכמה שמאחורי השיטה קיימת כבר אלפי שנים וקיימת גם בשיטות אחרות. אני פשוט מאד אוהבת אותה כי היא פשוטה וקלה לביצוע).

זו הסיבה שבשיטת סדונה לא מטפלים ב”סיפור” – כי הסיפור מורכב מאלף ואחת המחשבות, הוא זה שבא להצדיק ולכן גם לחזק את הרגש. אבל אם אני רוצה להפסיק להרגיש רע (נגיד אותה עצבנות מהדוגמה הקודמת) אני צריכה קודם כל לוותר על הסיפור שמאחורי הרגש ואז לקבל את הרגש ואז לוותר עליו, לשחרר.

החלק החסר ב”סוד”

when you change the way you look at things – the things you look at change

חייבים להסיר את הכובע בפני הסרט “הסוד”. רעיון שיווקי נהדר, ביצוע יוצא מן הכלל, והצלחה אדירה בהבאת קונספט ישן נושן, שהיה עד כה נחלתם של רוחניקים למיניהם בלבד, להמונים, לפשוטי העם.  חוק המשיכה, שהוא המסר המרכזי בסרט, אומר במילים אחרות:

• דומה מושך דומה, אתה תקבל את מה שאתה חושב עליו ומהשאתה מתמקד בו, בין אם זה מה שאתה רוצה ובין אם זה מה שאתה לא רוצה.
• כל אנרגיה או חומר (שהוא גם אנרגיה) נמשכים לויברציות דומות לשלהן.
• אתה מגנט חי. חוק המשיכה פועל כרגע בחייך בין אם אתה מודע לזה ובין אם לא. אתה מושך לחייך אנשים, מצבים, הזדמנויות, ועוד.

אז, על קצה המזלג, הסרט הסוד אומר לנו להיות מאד מפוקסים לגבי מה שאנחנו רוצים, לחשוב חיובי, לראות בדמיוננו את מה שאנחנו רוצים, להרגיש ולהתרגש כאילו כבר הישגנו את הדבר/ים,  ולאפשר לו להכנס לחיינו.

הידע העתיק הזה מקבל היום תמיכה וסימוכין מדעיים מתחום שנקרא פיזיקת קוונטים.

מה חסר בסוד?

אחד הביקורות על הסרט הוא שיש יותר מידי דגש על קבלה ופחות מידי על נתינה (ויין דייר). אם יש לנו הזדמנות להתיישר מול היקום שתמיד נותן, שם עלינו למקד את תשומת הלב שלנו – בנתינה.

עוד נקודה היא שהשינוי צריך להיות יותר עמוק ולהתבטא בדרך שבה אנו חיים. במקום לדבר על רצון בשלום לחיות בשלום, במקום לדבר על רצון באהבה, לחיות באהבה, לחיות בענווה, לחיות במוסריות וכד’.

דבר נוסף הוא שמאד קל להגיד למישהו – תשנה את מחשבותיך…. תחשוב רק חיובי. גם אני פעם חשבתי שזה נורא פשוט ושמספיק שאני מודעת לחשיבות של חשיבה חיובית כדי לחשוב חיובי כל הזמן. אבל אז למדתי שלאדם הממוצע יש כ 60,000 מחשבות ביום (אל תשאלו אותי מי היסתובב יום שלם עם קליקר וספר את המחשבות שלו, אבל שמעתי את הנתון הזה מכמה מקורות), שרוב המחשבות שלנו חוזרות על עצמן (אובססיביות) ובלתי מועילות. חוץ מזה שאנחנו לא מסוגלים לדעת מה תהיה המחשבה הבאה שלנו אז איך אנחנו אמורים להשתלט עליה?

אבל ה”ויכוח” העיקרי של שיטת סדונה עם הסוד (למרות שהייל דווסקין שמלמד היום את שיטת סדונה הופיע בסרט) הוא שבסוד אומרים לנו שככל שנרצה יותר – יש יותר סיכוי שנקבל, ושאם נתמקד מספיק – ניצור את המציאות עליה אנו מתמקדים. בסדונה אומרים שהתמקדות ברצון שווה להתמקדות בחוסר ולכן זה מה שאייצר – עוד חוסר. מה זאת אומרת? סביר להניח שלא ארצה או אבקש או אתמקד במשהו שכבר יש לי, אלא במשהו שאין לי. ואגב אם כן מתמקדים במה שיש אז בעצם מתמקדים בפחד לאבד אותו ולא בדבר עצמו.

לסטר לוינסון, מי שייסד את שיטת סדונה אמר שהמטרה היא להגיע למצב של hootlessness, משהו שקצת קשה לתרגם לעברית, אבל אומר בערך שרק כאשר לא ישנה לי אם יש לי או אין לי משהו, רק אז אשיג אותו. אז בסדונה, בקורס השגת מטרות (שם קוראים לו “יצירה חסרת מאמץ” – Effortless Creation) מלמדים איך לנסח מטרה (להגיד מה אני רוצה), לשחרר את כל האמונות המגבילות שלי סביב המטרה, להחליט על שורה של צעדים מעשיים, ואז לשחרר גם את המטרה עצמה. להניח לה.

אז – כן, אני מאד מאמינה שהמחשבות שלנו יוצרות מציאות ושיש להן כוח אדיר, אבל אני גם חושבת שיותר נכון ויותר קל לשנות את הרגשות שלנו מאשר את המחשבות.

עוד על זה בפוסט הבא….

 

לשים את הבעיה על השולחן

יש משהו מאד מרכזי בתהליך “הריפוי” או בתהליך שינוי או בתהליך של פתרון בעיה…. והוא להסתכל לבעיה בעייניים. ובסדנאות אני אומרת לאנשים – בואו קודם כל נשים את “זה” על השולחן (זה יכול להיות כעס, התנגדות, חוסר קבלה, רצון לשנות, רצון להיאחז… וכו’). להסתכל בעיניים, לשים על השולחן – לא משנה איך נקרא לזה, מדובר ברגע של כנות, ברגע של יושרה (alignment). צריך קודם כל לקבל את הבעיה לפני שמנסים להפטר ממנה. ולפעמים אגב, זה כבר חצי הדרך, אם לא יותר, לפתרון.

בכל מקרה ללא הצעד הזה אין אפשרות להתקדם והעבודה הופכת למעין ריקוד מתסכל. כי אם אני מנסה להחביא את האמת, ולהמנע מלשים אותו על השולחן, אני עסוקה בפעולות ההסוואה במקום בצעדים מקדמים ואני רודפת אחרי הזנב של עצמי.

בשיטת סדונה לומדים לקבל בברכה – to welcome – את כל מה שעולה, לתת לו להיות שם ללא שפיטה, ללא התנגדות (גם אם מה שעולה הוא סוג של התנגדות). כשמתרגלים את השיטה לאורך זמן זה הופך להיות מאד קל לאפשר לכל דבר לעלות ולהיות שם, לא משנה כמה הדבר “שלילי” כביכול, כי אנחנו לומדים להמנע משפיטה. אז אם בעבר התיחסתי נגיד לביקורתיות שלי כמפלצת שחורה, רעה ומכוערת, ונלחמתי בה בכל כוחי, עכשיו כשאני מרגישה ביקורתיות אני פשוא נותנת לה לעלות, להיות… היא מרחפת לה קצת בתוכי, והיא כבר לא שחורה ומכוערת, וכעבור כדקה פשוט נעלמת.

ב NLP עושים משהו אחר, שגם הוא מאד עוצמתי, והוא נקרא תרגיל 3 העמדות. זה מתאים במיוחד למצבים של קונפליקטים עם אנשים אבל בגירסה אחרת מתאים גם לקונפליקטים פנימיים. אז בעמדה ראשונה אני אומרת מה אני רואה חושבת ומרגישה מנקודת המבט שלי, בעמדה שניה אני “נכנסת לנעליו” של האחר ורואה את המצב מנקודת המבט שלו (אמפתיה), כולל כוונות, רגשות, רצונות וכו’, ובעמדה שלישית אני “מרחפת” מעל 2 האנשים (אני והאחר) ומביטה על המצב מנקודת מבט של משקיף אובייקטיבי. וכאן עולות התובנות האמיתיות לגבי עצמי, לגבי האחר ולגבי המצב.

ישנה שיטה מעניינת נוספת שנקראת EFT – Emotional Freedom Techniques. עם שם כזה אפשר להבין למה זה מעניין אותי. אני רק עכשיו לומדת את העניין אז אני ממש לא מומחית אבל שמתי לב שגם כאן האלמנט של התמקדות בבעיה וקבלה שלה הוא חיוני להצלחה. השיטה מבוססת על טפיחות עדינות בנקודות שונות בגוף על מנת לשחרר חסימות אנרגטיות. סוג של אקופנקטורה ללא מחטים.

לפני שמתחילים את הטפיחות יש שלב מקדים שמטפל במה שנקרא “היפוך פסיכולוגי” ונועד לעקוף התנגדות מהתת מודע. בשלב זה אומרים אפירמציה שמטרתה להכיר בבעיה וליצור מצב של קבלה עצמית למרות הבעיה. למשל “למרות שכואב לי הראש, אני מקבלת את עצמי לגמרי ולעומק” או “למרות שיש לי כעס כלפי אבא שלי, אני אוהבת ומקבלת את עצמי” או “למרות שיש לי דיכאון, אני סולחת לעצמי על החלק שלי ביצירת המצב. אני אוהבת ומקבלת את עצמי”…. וכו’.

הרבה פעמים הבעיה האמיתית היא הבעיה שיש לנו עם הבעיה. מה אנחנו חושבים על הבעיה שלנו. האפירמציה מאפשרת לנו “להתיישר” מול הבעיה. לשים אותה על השולחן ללא שפיטה. זה המצב! זו הבעיה! ואני לא נלחמת בעובדה זו.

השלב הזה, למרות שהוא שלב מקדמים, הינו עוצמתי ביותר.

מה זה היפוך פסיכולוגי? זה מה שנוצר כתוצאה מתבוסה עצמית, חשיבה שלילית שלעתים קרובות מתרחשת בתת מודע. זה קיים אצל רוב האנשים ויכול למנוע השגת תוצאות חיוביות של שיטת EFT או כל שיטה אחרת. זה כמו לנסות לנסוע במכונית עם רגל אחת על הגז ורגל אחת על הבלמים. המודע אומר – “כן אני רוצה להרגיש יותר טוב”, והתת מודע אומר “לא מגיע לך להרגיש טוב” או “זה במילא לא יעזור” וכד’. משפט האפירמציה במקרה הזה מנטרל את ה”דיבור הפנימי” השלילי ומאפשר שינוי.

כמה פעמים שמעתי תלמידים בקורסים (במיוחד בקורסי הורים) אומרים ניסיתי הכל וזה לא עזר…. עשיתי ככה וככה וזה לא עזר. ואני תמיד אומרת לאנשים האלו – לא ניסית הכל. כי אם לא מצליחים יש סיבה שבדרך כלל נעוצה בתת מודע, באמונה מגבילה, בדיבור פנימי מחליש וכד’.

החדשות הטובות הן שקל ללמוד לגשת למקומות הנסתרים האלו, ללמוד לבדוק על המקום מה האמונה המגבילה שמכשילה אותי כרגע, או מה אני אומרת לעצמי בראש בזמן שאני אומרת שאני רוצה להשיג משהו, או מה הטריגר שגורם לי להביס את עצמי (NLP) וכו’.

עככככשיו!!

טוב חברים, בואו נדבר קצת על העכשיו.

מכירים את השיר מהקוסם מארץ עוץ על אי שם מעבר לקשת, איפה שהחלותו מתגשמים? אז זהו…. אל תאמינו למילים האלו. לא שיש משהו רע בלחלום או להביע משאלה על כוכב נופל אבל הבעיה מתעוררת כאשר כל הזמן מסתכלים אל מעבר לקשת, לתוך העתיד, כדי למצוא את החלומות שלנו. ואני מדברת כאחת שחיה הרבה שנים במדינת החלומות.

למשל, אולי את חולמת על היום שבו תכנסי שוב למכנס מידה 38. או על היום שבו תוכל להרשות לעצמך לקנות בית ב…. (איפה היום נחשב?). או על היום שבו תפרשו לגימלאות. כשהיום הזה יגיע, אז תהיו מאושרים.

מה לא בסדר בנטייה הזו תמיד לחכות לעתיד? פשוט מאד, אנחנו מפספסים את היום הזה. יום אחד, ואולי כשיהיה מאוחר מידי, תביטו אחורה ותבינו שלא ממש חייתם כי כל הזמן חיכיתם שמשהו אחר יקרה.

“האושר תמיד כאן ועכשיו והוא המודעות שהיא אתם. אבל בכל פעם שאתם דוחים את האושר עד לארוע עתידי כלשהו, אתם מונעים מעצמכם גישה לאושר הזה”. כך אומר הייל דווסקין, מנכ”ל שיטת סדונה.

הנחה זו עומדת בבסיסו של ספרו החדש של אקהרט טולה – אדמה חדשה, וגם בבסיסה של שיטת סדונה.

הספר של אקהרט טולה מסביר למה צריך לחיות את החיים עכשיו ואיך, שיטת סדונה היא הכלי שעוזר ליישם את החזון הזה בעולם הפיזי.

עכשיו זה כל מה שיש

אם אתם מחכים שמשהו ישתנה או לאיזה ארוע עתידי שיתרחש לפני שתרשו לעצמכם להיות מאושרים, תגלו שהעתיד לעולם לא מגיע. כאשר אתם מחכים לאושר אתם גם מחכים לחיות. אבל החיים מתרחשים כעת!!

הדבר הטוב ביותר לעשות הוא לשחרר ולאפשר לעצמכם להכניס את האושר לתוך החוויות שלכם עכשיו, לתוך כל פעילות שאותה אתם עושים עכשיו. כשעושים את זה נהנים מהחיים יותר עכשיו וגם מגלים שמספיקים יותר דברים ויותר בקלות.

אתן לכם דוגמה – לפני כ 7 חודשים ירשתי את הכלבה של אבא שלי, כי הוא לא יכול יותר לטפל בה. בהתחלה נורא ריחמתי על עצמי שאני צריכה לצאת איתה לטיולים כמה פעמים ביום. כי קר בחוץ או חם בחוץ וזה משעמם וזה בזבוז זמן ולמי יש כוח על הבוקר…. בלה בלה בלה…. כשחזרתי מסדונה (ובדיוק גם סיימתי לקרוא את “ארץ חדשה”) התחלתי לתרגל גם קבלה (לא קבלה של היהדות, אלא לקבל את מה שקורה - acceptance). זאת אומרת אם עכשיו אני מטיילת עם שחר (הכלבה) אז זה מה שאני עושה עכשיו. מקבלת את זה לחלוטין. דבר שני שהתחלתי לתרגל תוך כדי הטיולים זה להחליט להנות מזה. ואחד הדרכים לעשות את זה זה להיות ממש נוכחת, להרגיש את האויר הקר, או חם, על העור שלי, להסתכל על הכוכבים בשמיים, לשים לב לפרחים בצד הכביש…. להרגיש את הגוף שלי תוך כדי הליכה… להיות שם. לא להיות במחשבות שלי ולא להיות בהתנגדות שלי (קר לי חם לי משעמם לי וכד’).

איזה כיף. איזה שינוי. איזה מזל שיש לי את שחר לצאת איתי לטיולים בחוץ.

מי שמתרגל את שיטת סדונה יכול ללמוד בקלות לשחרר את החששות, הפחדים והרצונות הקשורים לעתיד, וזאת על מנת להנות מהחופש לחיות עכשיו.

 

 

מתוך Stillness Speaks של אקהרט טולה

בא לכם קצת אקהרט לנשמה? אז הנה… (תרגום מאד חופשי שלי)

חופש אמיתי, והסוף לסבל הם היכולת לחיות כאילו שלגמרי בחרתי כל מה שאני מרגישה וחווה ברגע זה.

ההתיישרות הפנימית הזו עם העכשיו מהווה את הסוף לסובל.

בכל פעם שאתה מקבל, לעומק, את הרגע הזה כפי שהוא – לא משנה איזה צורה הוא לובש – אתה שקט, אתה שלו.

יש בך, ובכל בני האדם, מימד של תודעה הרבה יותר עמוק ממחשבה. זהו התמצית של מי שאתה. נוכל לקרוא לזה נוכחות, מודעות, תודעה לא מותנית….

הנה הרגל רוחני עבורך: אל תקח את המחשבות שלך יותר מידי ברצינות!

שום דבר שבא והולך הוא לא אתה. אתה משועמם? זה לא אתה. (מי זה שאומר “אני משועמם”?) אתה כועס? זה לא אתה… אתה הוא מי שיודע ולא המצב הידוע.

אתה לא בן אדם משועמם. שיעמום הוא פשוט תנועה אנרגיטית בתוכך, כנ”ל לגבי כעס, עצב או פחד. אלו התניות של המוח ( אכתוב על זה בהזדמנות בהקשר של NLP)… הם באים והולכים.  

החופש הוא להכיר את עצמך בתור המודעות שמאחורי הקול (המחשבה)

מכיוון שאי אפשר לברוח מהעכשיו – למה לא לקבל אותו בברכה, להתידד איתו?

הרגע העכשווי הוא מה שהוא. תמיד. האם תוכל לתת לו להיות?

רוב האנשים חיים את כל חייהם בתוך הכלא של מחשבותיהם. הם לעולם לא יוצאים מתחושת האני שנוצרה על ידי המוח החושב והתניית העבר.

אני !!!

לכבוד סוף השבוע הנפלא בסדנת “זו בחירתי”….

שיטת סדונה – תירגול

אנשים שואלים אותי איך מתרגלים את שיטת סדונה.

אז הנה תרגיל:

שב בתנוחה נוחה והתמקד פנימה. העיניים יכולות להיות עצומות או פקוחות.

שלב 1: התמקד בנושא שהיית רוצה לשפר את הרגשתך כלפיו, ואפשר לעצמך להרגיש את מה שאתה מרגיש ברגע זה. גם אם זו תחושה קטנה. לאו דוקא משהו דרמטי. קבל בברכה את התחושה, תהיה אשר תהיה, ותאפשר לה להיות במלואה. זו הזדמנות להתחיל לתרגל לזהות מה אתה מרגיש עכשיו. הרגשה לא חייבת להיות חזקה כדי שנשחרר אותה. נהפוך הוא. גם אם אתה מרגיש ריק, רדום, מנותק, שטוח – גם את הרגשות האלו אפשר לשחרר באותה קלות.

שלב 2:שאל את עצמך את אחת משלושת שאלות:

- האם אוכל לשחרר את ההרגשה הזו?

- האם אוכל לאפשר להרגשה הזו להיות כאן?

- האם אוכל לקדם הרגשה זו בברכה?

כן או לא, שתיהן תשובות מתקבלות על הדעת. לעיתים קרובות משחררים גם אם עונים “לא”. ענה על השאלה שבחרת כמיטב יכולתך עם מינימום מחשבה, המנע מספק עצמי או מדיון פנימי לגבי היתרונות או התוצאות של ההחלטה.

השאלות פשוטות ולא חשובות לכשעצמן, הן נועדו לכוון אותנו לכיוון של השיחרור, לחוויה של להפסיק להיאחז. גם אם ענית “לא” המשך לשלב הבא.

שלב 3: שאל את עצמך “האם אני מוכן לשחרר”?. שוב, המנע מדיון פנימי וזכור שאתה עושה את התהליך עבור עצמך, על מנת לזכות בחופש ובבהירות. אז זה לא משנה אם ההרגשה מוצדקת או ישנה. אם התשובה היא “לא”, שאל את עצמך “האם אני מעדיף להישאר עם ההרגשה או להיות חופשי?”. גם אם התשובה לא – תמשיך לשלב הבא.

שלב 4: שאל את עצמך שאלה פשוטה: “מתי?”. זוהי הזמנה פשוט לשחרר, לעזוב, להניח. זכור כי שיחרור הוא החלטה שניתן לקבל בכל זמן שתבחר.

שלב 5: חזור על כל השלבים עד שתרגיש שההרגשה איננה.

זהו. תרגיל סדונה בסיסי. קל ופשוט. אבל אל תשפטו עד שתנסו. אשמח לשמוע תגובות.

עוד על חופש…

עלו כמה שאלות בתגובות לגבי מהות החופש, מה המשמעות שלו, מה נשאר כאשר משחררים הכל, כולל אמונות, ומה זה אומר להשתחרר ממשיכות ומדחיות… וכו’

יכול להיות שהתרגלנו (אין לי כרגע מילה יותר טובה) לכך שככל שיש לנו יותר אמונות, וככל שהן חזקו ועמוקות יותר, וככל שיש לנו דברים שאנו מזדהים איתם, אנחנו מרגישים יותר טובים/ נעלים / חזקים / בעלי משמעות / חיוניים וכד’. העולם שבו אנו חיים לימד אותנו שצריך “למלא” את הכוס שלנו, את מי שאנחנו בעוד ועוד דברים כגון אלו שהזכרתי למעלה וגם בדברים חומריים, בידע, בדעות וכו’. ולא שיש משהו רע ברכוש או בידע או אפילו באמונות. הבעיה מתחילה כשאנו מזדהים לחלוטין עם הדברים, לא רואים את המרחק בינם לבין האני, לא יכולים להפריד. אז כל מה שאני אומרת, וכמובן שאני לא המצאתי את זה – זו חכמה בת אלפי שנים, הוא שאני זה משהו שהוא מעבר לכל האמונות והזהויות שלי – וככל שמשחררים יותר דברים מבחינת ההזדהות המוחלטת איתם, יש יותר חופש.

משיכות ודחיות

נעמה שאלה בתגובה שלה לגבי משיכות ודחיות. כמו כל דבר באנגלית זה נשמע יותר טוב: attractions and aversions. זה אומר שאם תחשבו על זה אז יש לנו דברים בחיים שאנחנו רוצים, דברים שאנחנו נמשכים אליהם, כמו אושר ועושר, תהילה, הכרה והערכה, שלווה, רגיעה…. וכו’ וכו’ ויש דברים שאנחנו לא רוצים, שאנחנו דוחים, כגון כעס, תסכול, עצב, חוסר בטחון, לחץ, וכו’ וכו’. אז מצד אחד, יד אחת מושטת לעבר מה שאנחנו רוצים  או שאנחנו מחזיקים חזק במה שאנחנו משיגים, אפילו לרגע, כי אנחנו פוחדים לאבד אותו. ומצד שני, ביד השניה אנחנו מנסים למנוע מהדברים שאנחנו לא רוצים להגיע אלינו. ומה לעשות שיש לנו רק שתי ידיים. וכששתיהן עסוקות במשיכה ובדחייה אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר אחר… מטפורית כמובן. ובלי מטפורה – יש בזה המון מאמץ שמונע מאיתנו מלהיות ולהנות מהכאן ועכשיו. כי גם אם כאן ועכשיו יש משהו טוב – אם אני פוחדת לאבד אותו אז אני יותר עסוקה בלהחזיק אותו ובלקוות שלא יגמר מאשר להנות ממנו.

בגלל זה בשיטת סדונה משחררים גם את הדברים השליליים וגם את הדברים החיוביים.

למשל, יש בסדונה שיטת שחרור שקוראים לה שחרור הוליסטי. אז אם אני מרגישה נגיד ביקורתיות כלפי משהו, אני שואלת את עצמי מה ההפך מזה עבורי באותו רגע. נגיד קבלה. אז אני מתמקדת בביקורתיות לרגע, ומתמקדת בקבלה לרגע, ומתמקדת בביקורתיות לרגע ובקבלה לרגע…. תוך כמה דקות, אפילו פחות, שניהם כבר לא שם, לא מצליחה להתמקד באף אחד מהם, כי ההתמקדות בשני הפכים משחררת את שניהם. החופש שנמצא שם כשמשחררים את שניהם יותר משמעותי ויותר “מקבל” מאשר אותה קבלה שהיא ההפך מהביקורתיות.

יכול להיות שצריך להתנסות בתחושה כשמתרגלים כדי ממש להבין את זה אבל זה באמת לא מסובך לתרגל את זה. תנסו.

 

מה זה חופש?

כשאני מדברת על חופש אני לא מדברת על היכולת לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. כשאני מדברת על חופש אני מתכוונת למקום הזה שלא ממש ניתן לתאר אותו במילים אבל זה בינתיים הכלי הטוב ביותר שיש לנו כדי לתאר. זהו מקום שהוא:

חופשי ממתח, לחץ…
חופשי מצרכים, רצונות (שיאהבו אותי, להיות בשליטה, להיות מוגנת, לקבל אישור…)
חופשי מתשוקות, חלומות…
חופשי מדאגות, פחדים, חרדות, חששות…
חופשי מאגו, מאני… אני… אני….
חופשי ממחשבות…
חופשי מכעס, קינאה, תסכול, עצבנות, עצב…
חופשי מביקורתיות, שפיטה, הפרדה…
חופשי מזהויות (”אני אמא”, “אני מטפלת” “אני בן אדם טוב/רגיש/חכם/עצלן/עצוב…)
חופשי מאמונות….

אני מתחילה להכנס לאזור מסוכן? בא לכם לצעוק – מה זאת אומרת חופשי מאמונות? לאיזה מין בן אדם אין אמונות? ומי אני בלי הזהות שלי? אז רגע… לאט לאט.

זה בסדר שאני אמא או מטפלת, כל עוד אני לא לגמרי מזדהה עם הזהות הזו, כי אני הרבה יותר מכל זהות זמנית שיש לי, הייתי מי שאני לפני שהייתי אמא ויש לי זהות גם מעבר לה או לכל זהות אחרת.

זה בסדר אם אני מאמינה בשלום, כל עוד אני יודעת שזו רק עוד אמונה, זוהי לא אמת מוחלטת, לא משנה כמה תשוקה יש לי באמונה הזו. זה בסדר אם אני מאמינה באלוהים, בחינוך ללא אלימות, וכו’ וכו’, כל עוד אני יודעת שאלו רק אמונות. הבעיה הכי גדולה עם אמונות היא שמאז נברא האדם – ישנם הרג ואכזריות בלתי יתוארים של אנשים כלפי אנשים אחרים בשם אמונות כאלו ואחרות. הכנסיה הרגה אנשים שלא הסכימו להתנצר ומוסלמים רוצחים כל מי שאינו מוסלמי, והנאצים האמינו שהגזע הלבן הוא טהור ובעל זכות קיום בלעדית….

לנשום עמור, לספור עד 10….

אז מה אם היינו חופשיים מכל הדברים האלו? אולי אדבר בהמשך על כל אחד מהסעיפים למעלה, אולי זה דורש חפירה. בינתיים, אם נראה לכם שהחופש מכל הדברים האלו יוביל אתכם להיות רובוטים חסרי חיים…. תחשבו שוב. או לחילופין – תנסו את זה ותראו. כי בעצם מה שיש שם כשמצליחים להשתחרר ולהיות חופשיים זה החיים עצמם; חיוניות ואומץ וקבלה ושלווה ואנרגיה… כל מה שבאמת אנחנו רוצים, כשהוא לא חסום על ידי רצונות…. וכו’.

על הנתינה

קראתי לאחרונה כתבה על קארמה ולמה צריך לתת על מנת לקבל. בלילה נזכרתי בשורה הראשונה מהשיר “על הנתינה” של  ג’ובראן חליל ג’ובראן. הבוקר מצאתי את הספר המאובק שקיבלתי ליום הולדת לפני 30 שנה, ופתחתי בעמוד הזה:

“אתה נותן אך מעט, עת נותן אתה מרכושתך.
רק עת נותן אתה מעמצך, זוהי נתינת אמת.
כי מהם קנינך, אם לא הדברים אותם אתה שומר
מפחד שמא תזדקק להם מחר?…..

….. יש הנותנים בשמחה, והשמחה שכרם.
ויש הנותנים בכאב וצער, ואלה מנת חלקם.
יש, הנותנים לא בכאב,
בלא לחפש שמחה, לא בטוב ולא ברע,
אלה נותנים, כשם שהנהר נותן מימיו לאילן הגדל על גדותיו.
מהם דובר אלוה,
ובעיניהם שופע חיוכו על פני עולם.”

הרבה חוכמה יש בשיר הזה.

קראתי אתמול כתבה על נזיר בודהיסטי-אמריקאי שעשה המון כסף על ידי ניהול חברה לפי עקרונות הקארמה, ואז נתן את כל כספו לנזקקים. כאשר היה זקוק לכסף על מנת לפתוח בית ספר בודהיסטי – קיבל את התרומות שהיה זקוק להם, דרך “הקארמה”.

הייתי רוצה ללמוד להיות פחות “נזקקת” לכסף ושיהיה לי האומץ לתת יותר ממנו. הייתי רוצה לא להרגיש בכלל את החסר,  אני מבינה את החשיבות של זה. עובדת על זה. סבלנות. בינתיים אני נותנת בעיקר מעצמי, כפי שממליץ חליל ג’ובראן.

מעניין שגם מי שהמציא את שיטת סדונה שאני כל כך אוהבת – לסטר לוינסון – נתן את כל כספו, ומספרים שהיה לו הרבה, בזמן שריפא את עצמו פיזית ונפשית ופיתח את השיטה. כמה זמן אחרי שקראתי את זה, כחלק מקורס הסדונה הבסיסי שעשיתי, ערב אחד כשהייתי במיטה הכנסתי את עצמי להרפייה ודמיינתי שאני רושמת צ’ק על סך מיליון דולר (שהיו כל רכושי. בדמיון כמובן) ונותנת את הצ’ק למישהו לא מזוהה, אבל מישהו שמייצג ארגון צדקה.

פתאום הרגשתי התרגשות עצומה, רגשית ופיזית. תחושה של אושר אדיר, של חופש אדיר. הרגשתי כאילו שהגוף שלי חלול ודרכו זורמים בחופשיות אור ואנרגיה….  זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי כך את האפקט של השחרור “הסדונאי”. אני חושבת שאז ידעתי באמת שיש משהו בשיטה הזו, מעבר לעוד משהו נחמד שאני לומדת.

שלום…

ברוכים הבאים לבלוג החופש.

כאו אני מקווה ליצור דיון, לעורר מחשבה, לגרות, להעיר, להאיר, לתת, לקבל, ליצור קשר….

מאז שאני זוכרת את עצמי הנושא של “חופש” מעסיק אותי. כשהייתי בתיכון (לפני כמה עשורים) כבר התעסקתי בפילוסופיה של החינוך ובקשר שלה לחופש. אני זוכרת דיונים סוערים עם המחנך שלי ועם מנהל בית הספר על חוסר ההיגיון בענישה ועוד כל מיני נושאים. הייתי מאד מרדנית ועקשנית, ניסיתי להנהיג את הכיתה שלי לכל מיני כיוונים אבל הם לא ממש רצולבוא אחרי. בסוף עזבתי את התיכון באמצע י”ב, באמצע הבגרויות.

ההורים שלי, אגב, שגם הם האמינו בחופש, תמכו בי ואיפשרו לי לעשות את מה שאז חשבתי לנכון. (לימים הצטערתי שלא לחצו עלי לסיים את הבגרויות, אבל הערכתי את התמיכה).

באוניברסיטה למדתי חינוך, וגם שם נכנסתי לויכוחים סוערים עם המורים שלי, חלקם פרופסורים “מכובדים” בתחומים, לגבי מהו חינוך “נכון” ומה המקום של החופש בחינוך. לא עם כולם נלחמתי, היו כאלו שהזינו אותי והעמיקו את האמונה שלי בחופש.

גם היום אני עוסקת בחופש. חופש רגשי, נפשי, רוחני. אני מאמינה גדולה בחופש בחירה ומלמדת אנשים בסדנאות ובטיפולים אישיים שיש להם חופש לבחור. תמיד. גם כשנדמה ש”אין ברירה” – תמיד יש. גם מי שנדמה לו שהוא קרבן – בוחר בקורבנות. כפי שאמר אחד המורים שלי – אין קורבנות, יש רק משתפי פעולה מרצון.

לאחרונה למדתי את “שיטת סדונה” נסעתי עד ללב המדבר באריזונה, ארה”ב כדי ללמוד איך להשתחרר. ממה? מהכל. מהכסף שעלה לי להגיע לשם ….. מרגשות, רצונות, אמונות, זהויות, דברים שליליים, דברים חיוביים, מה שאני רוצה, מה שאני לא רוצה…. הכל. עוצמתית ביותר השיטה הפשוטה הזו. גיליתי שיש חופש עצום מתחת לכל הדברים כשאנו מוכנים לשחרר אותם. יש חופש להרגיש, וחופש לעשות… כשהבנתי ש”אני” זה מה שמעבר לכל הרגשות והאמונות והזהויות שלי, מעבר למה שהיה ומה שיהיה, אז הבנתי שהאושר הוא לא משהו עתידי שאשיג בתנאי שיתקיימו בעתיד תנאים כאלו או אחרים אלא מה שיש כאן ועכשיו. זהו.

פשוט למדי בעצם. קל מאד להבין אינטלקטואלית. העבודה היא לשנות את הרגלי החשיבה שלנו, את התגובות הרגשיות האוטומטיות שלנו, כל יום כל היום. אבל בנחת, באהבה, לא בכפיה, לא בלחץ, עם המון קבלה של ההרגלים הישנים. כי התנגדות רק גורמת לעוד סבל ולהנצחת המצב הקיים.

ממליצה בחום.

www.sedona.com