יש משהו מאד מרכזי בתהליך "הריפוי" או בתהליך שינוי או בתהליך של פתרון בעיה…. והוא להסתכל לבעיה בעייניים. ובסדנאות אני אומרת לאנשים – בואו קודם כל נשים את "זה" על השולחן (זה יכול להיות כעס, התנגדות, חוסר קבלה, רצון לשנות, רצון להיאחז… וכו'). להסתכל בעיניים, לשים על השולחן – לא משנה איך נקרא לזה, מדובר ברגע של כנות, ברגע של יושרה (alignment). צריך קודם כל לקבל את הבעיה לפני שמנסים להפטר ממנה. ולפעמים אגב, זה כבר חצי הדרך, אם לא יותר, לפתרון.
בכל מקרה ללא הצעד הזה אין אפשרות להתקדם והעבודה הופכת למעין ריקוד מתסכל. כי אם אני מנסה להחביא את האמת, ולהמנע מלשים אותו על השולחן, אני עסוקה בפעולות ההסוואה במקום בצעדים מקדמים ואני רודפת אחרי הזנב של עצמי.
בשיטת סדונה לומדים לקבל בברכה – to welcome – את כל מה שעולה, לתת לו להיות שם ללא שפיטה, ללא התנגדות (גם אם מה שעולה הוא סוג של התנגדות). כשמתרגלים את השיטה לאורך זמן זה הופך להיות מאד קל לאפשר לכל דבר לעלות ולהיות שם, לא משנה כמה הדבר "שלילי" כביכול, כי אנחנו לומדים להמנע משפיטה. אז אם בעבר התיחסתי נגיד לביקורתיות שלי כמפלצת שחורה, רעה ומכוערת, ונלחמתי בה בכל כוחי, עכשיו כשאני מרגישה ביקורתיות אני פשוא נותנת לה לעלות, להיות… היא מרחפת לה קצת בתוכי, והיא כבר לא שחורה ומכוערת, וכעבור כדקה פשוט נעלמת.
ב NLP עושים משהו אחר, שגם הוא מאד עוצמתי, והוא נקרא תרגיל 3 העמדות. זה מתאים במיוחד למצבים של קונפליקטים עם אנשים אבל בגירסה אחרת מתאים גם לקונפליקטים פנימיים. אז בעמדה ראשונה אני אומרת מה אני רואה חושבת ומרגישה מנקודת המבט שלי, בעמדה שניה אני "נכנסת לנעליו" של האחר ורואה את המצב מנקודת המבט שלו (אמפתיה), כולל כוונות, רגשות, רצונות וכו', ובעמדה שלישית אני "מרחפת" מעל 2 האנשים (אני והאחר) ומביטה על המצב מנקודת מבט של משקיף אובייקטיבי. וכאן עולות התובנות האמיתיות לגבי עצמי, לגבי האחר ולגבי המצב.
ישנה שיטה מעניינת נוספת שנקראת EFT – Emotional Freedom Techniques. עם שם כזה אפשר להבין למה זה מעניין אותי. אני רק עכשיו לומדת את העניין אז אני ממש לא מומחית אבל שמתי לב שגם כאן האלמנט של התמקדות בבעיה וקבלה שלה הוא חיוני להצלחה. השיטה מבוססת על טפיחות עדינות בנקודות שונות בגוף על מנת לשחרר חסימות אנרגטיות. סוג של אקופנקטורה ללא מחטים.
לפני שמתחילים את הטפיחות יש שלב מקדים שמטפל במה שנקרא "היפוך פסיכולוגי" ונועד לעקוף התנגדות מהתת מודע. בשלב זה אומרים אפירמציה שמטרתה להכיר בבעיה וליצור מצב של קבלה עצמית למרות הבעיה. למשל "למרות שכואב לי הראש, אני מקבלת את עצמי לגמרי ולעומק" או "למרות שיש לי כעס כלפי אבא שלי, אני אוהבת ומקבלת את עצמי" או "למרות שיש לי דיכאון, אני סולחת לעצמי על החלק שלי ביצירת המצב. אני אוהבת ומקבלת את עצמי"…. וכו'.
הרבה פעמים הבעיה האמיתית היא הבעיה שיש לנו עם הבעיה. מה אנחנו חושבים על הבעיה שלנו. האפירמציה מאפשרת לנו "להתיישר" מול הבעיה. לשים אותה על השולחן ללא שפיטה. זה המצב! זו הבעיה! ואני לא נלחמת בעובדה זו.
השלב הזה, למרות שהוא שלב מקדמים, הינו עוצמתי ביותר.
מה זה היפוך פסיכולוגי? זה מה שנוצר כתוצאה מתבוסה עצמית, חשיבה שלילית שלעתים קרובות מתרחשת בתת מודע. זה קיים אצל רוב האנשים ויכול למנוע השגת תוצאות חיוביות של שיטת EFT או כל שיטה אחרת. זה כמו לנסות לנסוע במכונית עם רגל אחת על הגז ורגל אחת על הבלמים. המודע אומר – "כן אני רוצה להרגיש יותר טוב", והתת מודע אומר "לא מגיע לך להרגיש טוב" או "זה במילא לא יעזור" וכד'. משפט האפירמציה במקרה הזה מנטרל את ה"דיבור הפנימי" השלילי ומאפשר שינוי.
כמה פעמים שמעתי תלמידים בקורסים (במיוחד בקורסי הורים) אומרים ניסיתי הכל וזה לא עזר…. עשיתי ככה וככה וזה לא עזר. ואני תמיד אומרת לאנשים האלו – לא ניסית הכל. כי אם לא מצליחים יש סיבה שבדרך כלל נעוצה בתת מודע, באמונה מגבילה, בדיבור פנימי מחליש וכד'.
החדשות הטובות הן שקל ללמוד לגשת למקומות הנסתרים האלו, ללמוד לבדוק על המקום מה האמונה המגבילה שמכשילה אותי כרגע, או מה אני אומרת לעצמי בראש בזמן שאני אומרת שאני רוצה להשיג משהו, או מה הטריגר שגורם לי להביס את עצמי (NLP) וכו'.
וואו – ממש נהניתי לקרוא את זה!
קודם כל – תתחדשי, עוד גישה חדשה שאת לומדת..
חוץ מזה, אני מאוד מתחברת למקום של לשים דברים על השולחן
ושל לקבל אותם.
והאמת היא שעוד לפני החלק השני שבו משחררים את זה,
ובכלל עוד לפני שלמדתי ושמעתי על הנושא של "לשחרר",
יש משהו מאוד מרגיע בקבלה הזאת.
כאילו כבר אין השקעה של אנרגיה בלנסות להתכחש לזה,
או להתעלם מזה, או להתנגד לזה.
באופן אישי, אני יכולה להגיד שכשאני מקבלת את ההתנהגויות
"האלה" שלי באמפתיה ובסלחנות, במקום בביקורת, ובהלקאה עצמית,
הן עוברות הרבה יותר מהר.
וזה לא קבלה מהסוג של "אם אני מקבלת את זה אז עכשיו זה נותן לי לגיטימציה להיות ככה כל החיים".
להיפך, זה קבלה ממקום של הבנה, אמפתיה וסלחנות כלפי עצמינו,
שמאפשרת לדברים להיות… ואחר כך להיעלם…
אז אני מאוד מתחברת למה שכתבת.
ליאת
אני מאוד אוהבת את עניין ה- welcoming.
יש הרבה דברים שאני חושבת או מרגישה, אבל מתנגדת אליהם.
כלומר, אומרת לעצמי שזה לא בסדר, או שאני לא אמורה להרגיש ככה,
או לא עכשיו, או אפילו כועסת על עצמי שנפלתי שוב למלכודת.
התרגיל של ה- welcoming של הסדונה, מאפשר לי דווקא כן לתת לזה מקום (מזה ש"זה" לא יהיה), לקבל את זה, לתת לזה כבוד, ואז זה יכול להשתחרר הרבה יותר בקלות.
אין לי את המלחמה הפנימית של קול אחד שאומר "כן! אני רוצה להרגיש ככה!" וקול אחר שאומר "לא! אבל אסור לך!".
זה כמו עם אוכל. כשיש משהו שאסור לאכול אותו, אז נורא קשה להתאפק ולא לאכול אותו וכל המזן רוצים (אני רוצה) לאכול אותו.
אם מותר לי לאכול אותו, ואני יודעת שכשאני ארצה, זה יהיה זמין לי וזה בסדר – אז זה כבר לא ביג דיל לוותר עליו.
ועוד משהו שגיליתי אתמול, זה שלפעמים האינסטינקט הראשוני שלי לשחרור הוא "לא! לא רוצה לשחרר". כאילו אני מתנגדת לשחרור.
אז צריך ללכת גם עם זה. לא להתנגד להתנגדות.
להגיד "בסדר, אז אל תשחררי". אבל לא ממקום ציני של "אל תעשי טובות". אלא ממקום אמיתי של "בסדר. אם את לא מוכנה, אל תשחרר". ואז – הפלא ופלא, זה משתחרר מעצמו..