אתמול השתתפתי בסדנה קצרה ונחמדה שהתקיימה בחיק הטבע. נושא הסדנה היה "מי האויב שלי?" והיא הונחתה על ידי 2 מורים לבודהיזם. כפי שנאמר לנו בתחילת הסדנה – המטרה היתה לא לתת לנו תשובות ופתרונות אלא בעיקר להציף שאלות ולתת לנו מעט זמן לעבד את מה שעולה.
בתור אחת שאוהבת ללמוד ואוהבת שהלמידה היא אינטנסיבית, רצוי עם אפקט של הדף שמעיף אותי לקיר וגורם לי להגיד "וואאאאווווו !!!" אני חייבת לומר שהחוויה הזו היתה מאד מעניינת ושונה עבורי. בחלק הראשון אפילו קצת השתעממתי ובאמצע קפצתי כמובן עם פיסה של "פתרון", אבל המנחים אמרו לי בעדינות – לאט לאט. אנחנו עוד לא שם.
אז דיברנו על אוייבים חיצויים – את מי אנחנו מגדירים כאויב ומי מגדיר אותנו כאויב, ולמה? ואז דיברנו על אויבים פנימיים ומה מאפיין את מערכת היחסים שלי עם אותו אויב פנימי.
ובסוף דיברנו על מה אפשר לעשות, מהן דרכי הפעולה האפשריים, ושוב, ללא הנחייה חד משמעית לגבי הפתרון (אבל עם רמיזה עדינה). האם אני נלחמת באויב הפנימי שלי? האם מלחמה היא הדרך? או שאני מנהלת איתו דיאלוג ומנסה להגיע לסוד של הסכם או גישור, או האם אני מנסה להשתיק אותו, או לבנות משהו אחר במקומו?
כשהזמינו כל אחד מאיתנו לחשוב מי האויב הפנימי שלו היה לי ברור שהאויב הפנימי שלי היום הוא ההשתוקקות והפחד שלא יהיה לי. אלו 2 צדדים של אותו מטבע. ולמרות שהפחד מרגיש יותר חזק וקולני, למרות שנראה לי שמולו אני מתמודדות ביום יום, אני חושבת ויודעת שהאויב האמיתי הוא ההשתוקקות. כי אם לא הייתי משתוקקת לא הייתי פוחדת שלא יהיה לי. ואני גם מאמינה שההתעסקות עם ההשתוקקות ועם הפחד יוצרים בתוכי התכווצות שלא מאפשרת לי לפעול בחופשיות על מנת להשיג את המטרות שלי ולא מאפשרת לי לקבל את השפע שהייקום מוכן לשלוח דרכי.
אז שוב לא נמצאתי כלום, הבודהיזם מדבר על זה כבר אלפי שנים. הזו ה attachement שגורם לנו כל כך הרבה סבל.
אז יצאתי מהפיקניק הרוחני הזה עם השאלה: איך עלי לנהוג עם האוייב הזה? האם מלחמה זו הדרך? (זו לא הדרך שלי) האם להתידד, האם לשחרר? (אני משחררת והוא כל הזמן חוזר, אז מה אני לא משחררת?).
ותודה למאיה שהזמינה אותי למפגש העדין הזה.
